Main Forum PvE PvP Guides AddOns Lore Gallery

עכשיו 25 נובמבר 2017, 00:16

כל הזמנים הם UTC + 2 שעות




פרסם נושא חדש הגב לנושא  [ הודעה אחת ] 
מחבר הודעה
נושא ההודעה: וורקראפט- גיבורי הדור הבא פרק 5
הודעהפורסם: 29 אוגוסט 2012, 11:52
 
סמל אישי של המשתמש

מנהל גלובאלי

מנהל גלובאלי
הצטרף: 11 יולי 2011, 19:04
הודעות: 618
עשה לייק: 332 פעמים
קיבל לייק: 112 פעמים
הדמות הראשית: Shamshamen
שרת: The Maelstrom PvP
מנותק

תמונה
פרק 5



הוא הרים הברדס הלבן, וכיסה ראשו. חשאיות הייתה חשובה במשימה מעין זו, כך ידע, ולכן ככל שימהר להיכנס לעיר ולבשר הבשורה למנהיג הגדול, כך ייטב. צעדיו היו חרישיים, למרות גודלו הרב, ונראה היה שבקושי נגע בקרקע בצעידתו. השומרים בשערים בקושי הבחינו בו במעברו, וזיכו אותו בהניד ראש קל בלבד. לכל אחד בבירת השבטים, אוגרימר, היה דומה הצועד לעוד אורק מן המניין. אך כל המביט מקרוב בעיניו הכחולות, לא יכל שלא לדעת. זהו לא אורק רגיל. זהו ת'ראל בנו של דורטאן. ראש מסדר טבעת-העפר.
פטישו העצום הוחזק ברצועה מאחורי גבו. וגלימה לבנה בעלת מקטורן לבן מכסה את ראשו.
בנו של דורטאן צעד בבטחה ברחבי העיר. הוא הכירה כמו את כף ידו. שנים רבות הנהיג את השבטים מכאן ולחם בבני הברית. שנים רבות הרג בני אנוש וגמדים, אלפים וננסים. שנים רבות כל כך. ואז הגיע המוות המעופף. אותו דרקון איום שאיים להשמיד את העולם, שבטים ובעלות הברית כאחד. ות'ראל נדרש על ידי המימדים לעזוב את הכל, ולהנהיג את המסדר לסייע למימדים להשמיד את האיום על אזארות'. כעת, שנים לאחר מכן, הוא שוב בעירו. אך הפעם, אינו בא לכאן ובפיו בשורות משמחות, או לפחות כאלה שגארוש, בנו של גרום חברו משכבר הימים, ישמח לשמוע.
האולם הגדול שבו ישב מנהיג המלחמה היה מלא. הדבר הורגש היטב באוויר שהיה חנוק. ת'ראל נדחס בקלילות בין שני לוחמים ועמד את האולם במבטו. המושבים היו מסודרים במעין מעגל, כשבקצה המרוחק ישב על כס מוגבהה גארוש והביט בכל בסקרנות. ת'ראל זיהה פרצופים מוכרים רבים. היו שם את באין פרסת-הדם נציג הטאורנים כשלצידו עומדים שני אנשי שור גדולים. היו שם גאוטורה שת'ראל זיהה כנציג מסדר-טבעת העפר הנייטרלי, פירנור- נציג הפלאדינים, טייליס, נציג הכוהנים, זירדרומי נציג עיר אלפי-הדם , סילברמון, ולוחמים נוספים כמו מוקבר,איטריג, זור-לונטרי נציג השאמנים וגקיטוקי נציג הנשכחים.
היו שם רבים נוספים שת'ראל לא זיהה. אורקים רבים וצעירים, מלאי צלקות של קרבות,כשלידם עמדה חבורת גובלינים קטנה. מספר מתים מהלכים מצבאה של סילבניה, שת'ראל לא הכיר עמדו בסמוך למספר טרולים תמירים שהביטו בכל בעניין.
"התחל" אמר גארוש והניף ידו ואז החל אחד הגובלינים הצעירים לדווח.
"יש שינויים רבים בעולם אדון המלחמה." אמר והחל סובב בחדר, מביט בנוכחים. "שמועות, גנרלים דגולים. שמועות שהיגיעו לאוזני. מלחמה בפתח, כך נאמר." הוא החל מנפנף בידו הקטנה, רגליו נושאות אותו לאורכו ולרוחבו של האולם. "נאמר לי, אדון המלחמה הדגול, שעיר האלפים תותקף בזמן הקרוב. זמן טוב לשבטים אכן כן. איש אינו יודע מאין בא הצבא או מה מטרתו. יש האומרים הרס מוחלט ויש הטוענים כיבוש. דבר אחד בטוח אין שום אפשרות שהצבא הזה, גדול ככל שיהיה, יצליח להשמיד את דראנסוס. האלפים חזקים מידי וכוחותיהם של טבעת-העפר, כמו שגאוטורה יכול להעיד, וטבעת סנריוס עומדים לצידם. כמו גם כוחות הגמדים מכבשן-הברזל וכוחות הדרניי מהאקסודר. " הגובלין נעמד מול אדון המלחמה וחייך חיוך רחב, מלא שיניים. ולאות הנפת ידו של גארוש, קד קלות וישב בצד.
"זה הזמן להנחית את מכת המוות אדון-מלחמה. תקוף את עיר האדם עכשיו. סטורמווינד לבדה לא תוכל לעמוד נגד כל כוח השבטים אדון המלחמה האהוב. השמד את עיר האדם וסיים את המלחמה הזאת אחת ולתמיד." אמר אחד האורקים הצעירים. כנראה גנרל או דבר מה דומה.
"גריימר צודק אדון מלחמה" הוסיף אחד הטרולים "לאחר שנחסל את צבא האדם נוכל להפנות מבטינו לכיוון דראנסוס ולהשמיד את כל שיוותר שם."
גארוש נראה מהרהר. כבאין פרסת-הדם התפרץ "אין בכך שום כבוד אדון-מלחמה! לתקוף את סטורמווינד כשברור לנו שכוחותיה רוקנו והעיר נשענת על זקנים וטף. אין בכך כבוד! "הוא רקע ברגלו בזעם והביט באורק הצעיר, גריימר וירק על הרצפה. "זהו מעשה שפל והטאורן מטאנד'ר-בלאפ לא ישתתפו בזה!"
"פחדן!" זעק האורק והתקדם לעברו בצעד מאיים "פחדן ארור! האם כל אנשים השוורים פחדנים כמוך באין!? האם כולם חלשי אופי המפחדים להסתער על מעוז האדם!?"
הטאורנים מאחור זעו קלות וידיהם נעו לעבר גרזניהם ואילו שני אורקים חסונים שלפו כבר גרזנים.
באין נראה זועם. בעוד אדום מכעס שאג לעבר האורק "פחד?! אינך יודע פחד מהו גור פחדן! אינך יודע כבוד מהו..." הוא היה ממשיך אילולא זעק גארוש ממשבו "מספיק".
והרוחות שקטו . הוא הניף ידו והכל הסתדרו במקומותיהם בשנית ואז המשיך. לזה חיכה ת'ראל. הוא ידע מה עליו לעשות, למרות שידע שגארוש עלול לא לאהוב את זה. תקותו של האורק ממסדר טבעת העפר הייתה שגארוש לא יאהב אבל יקבל את שעליו לעשות.
"אמור לי גריימר. הראית קרב מהו? הראית מעי אדם נשפך מגרזנך? הידעת דם אלף בקצה חרבך?"
"שאל גארוש והביט באורק הצעיר.
"לא אדון-מלחמה אבל..." החל הוא לגמגם אך נקטע על ידד אדון המלחמה.
"אז אמור לי איך תאווה קרב אתה כשמעולם לא הנפת חרב בשדה?"
אז הסתובב, בלי לחכות לתשובה ופנה לבאין "ואמור לי באין. האם אבד עלייך מוחך שם בהרים הגבוהים של תאנד'ר בלאף? האם ביציך נפלו ונהיית אישה? אמור לי!" צרח "אנו השבטים! למען דם וכבוד! אין כבוד בלי דם! וכיצד גור זה ירוויח כבוד לולא יראה דם!"
"אבל אדון מלחמה קרב עם סטורמווינד..." החל באין לומר אבל גארוש קטע אותו בצעקה.
"זה בדיוק מה שאנחנו צריכים! קרב!!! "
באין נע באי נוחות. "אביך לעולם לא היה מאשר זאת גארוש, הוא היה יודע שזה מעשה שפל וחסר כבוד."
גארוש הביט בו בזעם. "אבי? היזהר במילותייך כעת באין. אבי היה כעין וכאפס לעומתי. אבי היה פחדן שנלחם לצדם של בני הברית והקוסמת הארורה שלהם, פרומדור הזאת. הוא מת מות טיפשים. אני לא שכמותו. אני אזכה לתהילת עולם כשאשמיד את סטורמווינד."
הוא החל צועד ברחבי האולם.
"עולם האדם נגמר היום. עולם האלפים מושמד. עולם הגמדים קורס! ומעליהם, יזרח עולמנו! עולם השבטים!
גזע האורקים יפרח! גזע טרולים יעלה! גזעי המתים, הגובלנים והטאורנים יצמחו! עולם טוב יותר יצמח מהריסות העולם הישן!" עיניו זהרו בעת שנאם ולעומתו, באין היה חיוור וצעד אחורנית.
"אדון מלחמה" אמר גאוטורה. "בפי בשורה מפי ת'ראל, אדון טבעת העפר."
האורק הביט בו ואמר "קדימה גאוטורה. אמור שבפיך. ומה יש למורי וחברי משכבר הימים לומר?"
גאוטורה נשם עמוקות, כמנסה למצוא אומץ חבוי בתוכו, ואז אמר "ת'ראל דורש שתחדול משטות זאת שאתה אומר ותכין את השבטים לקרב."
גארוש צרח באושר "רואים?! אפילו ת'ראל והמסדר מסכימים איתי!!"
אך קולו נקטע על ידי מילותיו של הטאורן "לא אדון. אדוני ת'ראל התכוון לכך שתכין את השבטים לקרב. אך לא בבני הברית אלה באויב הלא ידוע שתוקף את דראנסוס."
"מה?" זעק גארוש ומלמול של אי נוחות נשמע בקהל. "היש דבר טפשי יותר מזה? לעזור לאויבנו?! וכי למה? לא! אני מסרב! אנו נצא לקרב כן, אך נתקוף את הברית! כן!" עיניו זהרו באור אדום בוהק.
"זה טירוף" לחש באין "טירוף." ת'ראל התקרב מאחוריו והניח יד מנחמת על כתפו
"השקט באין" לחש ת'ראל "הנח לי לטפל בזה" הטאורן הביט באורק ועיניו נפערו בתדהמה.
"אדון-מלחמה" צעק ת'ראל והאולם השתתק. גארוש הביט בו בעניין בעת שצעד למרכז האולם. "היודע אתה מהו אותו צבא שצר על העיר האלפית גארוש?". המנהיג האורקי נראה מופתע. אותו זר בברדס העיז לכנות אותו בשמו. "מה זה משנה איזה צבא זה. העיקר שיעשו עבודתם נאמנה וישמידו את האלפים."
"ואז..." לחש ת'ראל אך כל מילה ממילותיו נשמעה "יתפנה זמנם ויתקפו את השבטים"
"שיבואו! "צרח גארוש "אנו נשמידם ללא היסוס!" הקהל הריע ות'ראל אמר בקול חודר "נבון!" הכל שתקו "נבון היית נבון תישאר גארוש. צדק באין שאמר שאינך אפילו חצי ממה שהיה אביך!"
גארוש קם באיום והחזיק גרזנו מוכן לקרב. " מי אתה חושב שאתה זר? האין אתה להוט כל כך למות?"
ת'ראל הביט בו בבוז ואז אמר "אתה לא האורק שסמכתי עליו בהנהגת השבטים גארוש. כבר לא. " אז הסיר ת'ראל ברדסו והביט בגארוש בזעם, בעוד כל הקהל קד קלות כשמלמולי "ת'ראל" נשמעים בכל עבר.
"אנו עדיין יוצאים למלחמה. קדימה גנרלים לכו והכינו את החיילים." כל הפקדים החלו נעים לכיוון היציאה. הכל מלבד באין.
גארוש השתתק והביט בטאורן. "האם אתה מסרב לפקודתיי באין? אני הוא אדון-המלחמה. הנהגת השבטים..." אמר ודבריו נקטעו.
"אינה שלך עוד גארוש." ת'ראל צעד ונעמד מולו.
"אני ת'ראל, בנו של דורטאן, מנהיג טבעת-העפר באתי לכאן, אוגרימר, בירת האורקים והשבטים כולם, בכדי לקחת מה ששלי בזכות. הנהגת השבטים. האם תתן לי אותה מרצון, גארוש או שתלחם עליה עד מוות?"
דממה נחכה באולם בעוד הכל מביטים בעימות.
"לא! " שאג גארוש ועיניו זהרו בטירוף. "הנהגת השבטים שלי! ויתרת על הזכות כשהפנת עורף לשבטים!"
ת'ראל חייך "אם כך" אמר "הכן את עצמך לקרב, גארוש בנו של גרום שאגה מן הגהנום."


הקרב החל בפתאומיות, ודבר לא הכין את תושבי טאראמור לנעילת הצבת שהופעלה עליהם.
רבבות של חיילים, מגדלי מצור, עקרבי אש, כוחות אדירים של מתים, בליסטראות והכי גרוע, דרקונים.
דרקונים שחורים וגדולים, נושפי אש ובזלת, חג ו בשמיים ועשו שמות במגנים.
לא שלא הייתה התנגדות. טאראמור היא אחת הערים המבוצרות של הברית. עיר ענקית, מוקפת חומה עבה במיוחד, ובה כוח צבאי חמוש וגדול. עיר עם מחסני תבואה ואספקה עצמית, שיכולה לעמוד בימים ארוכים של מצור. עיר ענקית שנוצרה למטרה אחת ויחידה, לספק את צרכי הצבא ששכן שם.
בתחילה, התנהל הקרב בעצלתיים, בעוד הכוחות מתאספים. אבן נזרקת מבליסטראה כאן, ואחת אחרת עושה את הדרך ההפוכה. דרקון מיורט על ידי עשרות חצים מעל העיר, ואחר שורף עשרות חיילים במקום אחר.
לאחר מכן החלו הכוחות לנוע. וונראה היה כאליו ים חיי של חיילים צועד לכיוון העיר. מכל כיוון בו באו, נראו אין סוף חיילים שועטים לעבר החומות.
הכוחות המגנים לחמו באומץ. הנשים והילדים פונו זה מכבר עם כוח חיילים קטן, דרך פתח אחורי, ושטו בדוברות רעועות לכיוון סטורמווינד. שייט ארוך ומייגע, שלא בטוח יצלח. ושאר הגברים והנשים, הלוחמים והלוחמות, נשארו בכדי למות.
נפילת העיר החלה להיראות כמו עניין של מה בכך.
וכשריאה כוסיתאש, אחת הפלאדיניות שנשלחה להגן על הדוברות, התבוננה לאחור מעמקי הים, כל שראתה הייתה עיר אנושית, עולה בלהבות.


הגרזן של אדון המלחמה הונף במהירות מרשימה, וכך גם נחת. ת'ראל נס לאחור והגן. הוא המתין. זעמו של גארוש בער בו ות'ראל חיכה לטעות שתבוא. שוב הנפה פראית, ושוב חסימה של ראש המסדר, התנגשויות מלוות בזיקי אש, נצנצו בעת שהגזן ופטיש המלחמה התנגשו זה בזה.
"האם איבדת את כושרך? זקן!" צרח גארוש ותקף בשנית.
ת'ראל הגן ואז יצא למספר התקפות דמה משל עצמו, כשהוא צורח "עדיין לא גור בכיין! נראה שגרום לא השכיל ללמד אותך דבר גארוש!" .
שוב ושוב, התקפות הדדיות נחסמות ונבלמות. והקרב התארך מעבר למצופה.
השאמאן הביט באורק הלוחם ברחמים. טירופו גדול עליו חשב. האין זה הבדל תהומי בין האבא לבן?
שניהם לקו בטירוף הכוח, רק שהאבא השתלט עליו ונלחם בו ואילו הבן חפץ בו. תאווה אליו. כמה חבל הרהר ת'ראל. הוא ביצע סיבוב פשוט והתחמק מהנחתת גרזן שהלוחם כפה עליו ואז, בעזרת תמרון פשוט של הוקורנס שהחזיק בידו, פרק את גרזנו של גארוש מידו והעיף אותו הצידה.
מנהיג המלחמה נפל לאחור וישב בחוסר אונים. שבור.
ת'ראל החזיק פטישו בהכן. הוא לעולם לא התכוון להרוג את גארוש.
"הקרב נגמר" הכריז השאמאן. "השבטים שלי גארוש. חזור למקומך הטבעי בתור יד ימיני. אין לנו זמן לבזבז. המלחמה בפתח ואם אזארות' רוצה לשרוד את הקרב הזה, היא חייבת שנגיע מוכנים."
גארוש הביט בו בזעם. ואז קם וירק לכיוון רגליו.
"אולי השבטים שלך ת'ראל, אך אני איניני אישך ולעולם לא היה."
הוא סימן בראשו וגריימר ואורק נוסף צעדו לכיוון הדלת אחרי מנהיג המלחמה לשעבר. באין נעמד ליד ת'ראל.
"לרדוף אחריו?" שאל בעדינות.
"לא" פסק ת'ראל "הניחו לו, שיבין טעויותיו לבדו.". הוא הסתובב והביט בכס הגדול. כס אדון המלחמה.
הגנרלים הביטו בו ביראה כשהתיישב על הכס, מניח את הפטיש הענק, שבעבר היה שייך לאורגרים פטיש האבדון, לצידו.
"אדון-המלחמה" קדו כולם ובאין בראשם. "השבטים לשרותיך" אמר לו באין.
"יפה " קרא ת'ראל "גנרלים!" זעק "זמנים קשים לפנינו. אויב עצום צועד וקרב לעברנו. כה עצום שהוא תוקף בשני חזיתות בו זמנית! בחזית הראשונה, תוקף האויב את עיר האדם! נשים וילדים ומעט מגנים! אין בכך כבוד! זה מעשה שפל! ובחזית השנייה תוקף האויב את דראנסוס!. היש אויב שאנו מכירים שיכול להילחם בשני חזיתות בכוחות שווים? חשבו על כך מפקדים נערצים שלי! חשבו! האם נפקיר את סטורמווינד לגורלה וניתן לה לפול אל תהום האבדון ולאחר מכן נשב ונמתין שהאויב הזה יגיע לכאן, לאוגרימר ויפשוט על מגדלי העיר. יחסל את כל מה שבנינו בעמלנו! אין בכך כבוד!!
ולכן.... על הכבוד להשיב בדם!!!!! דמו של האויב להישפך! קומו גנרלים קומו! קומו מפקדים קומו! אדון המלחמה קורא לכם!" ת'ראל נעמד מיף פטישו באוויר.
"הכינו את הצבאות" קרא "כי אנו צועדים לקרב!"
הכל הריעו ושאגו באישור . "אבל אדון המלחמה" שאל באין "ת'ראל. לאן אנחנו צועדים?"
ת'ראל הביט בו בעיניו הכחולות ואמר "אנחנו צועדים לסטורמווינד!"


"כל הכבוד נטאביט!" קרא נביטון והביט מסביב. "השתפרת! הצלחנו להשתגר לנורט'נד" הוא נעמד וניער את מחצלתו. הקוסמת חייכה חיוך קלוש והביטה בשאמאן שבחן את הסביבה.
"זה אכן נורט'נד לעניות דעתי." אמר והחווה על השמיים "הצפון נמצא שם " הוא הצביע על נקודה כלשהיא באופק "ולכן אם נצעד בכיוון הזה, אני מאמין שתוך כמה ימים נראה את המקדש באופק."
הוא אחז היטב בקופסאת המפתח והביט בחבורה שהנהנה ברצינות תהומית.
רוח חזקה החלה והביאה עמה סופות שלגים וגשמים עזים. "חייבים לתפוס מחסה" צעק הצייד והצביע לעבר שטח מקדימה. "שם!"
הם החלו צועדים במרץ והשלג, שמקודם היה עבות החל אט אט מתפזר. הארץ נראתה ירוקה כעת ומלאת מים. וכעת, כשהסופה נשכחה מאחוריהם הארץ נראתה פוריה, אך ערערה את בטחונו של השאמאן במקום אליו השתגרו. הוא נעמד, ובהה באוויר בעוד השאר מתאספים סביבו.
"מה קרה שאם?" שאלה הננסית ונצמדה לשאמאן בנסיון להביט לכיוון משותף.
"שני דברים." לחש השאמאן "דבר ראשון אנחנו לא בנורט'נד" אנחת אכזבה נשמעה מהננסית "לא הצלחתי שוב" אך השאמאן השתיק אותה במחוות יד מעודדת ואז הוסיף "דבר שני מישהוא עוקב אחרינו."
הם שלפו נשקים והמתינו. כשהטיגריס הגדול לא מפסיק לנאום, שערותיו סומרות.
"חשוף את עצמך" צעק הלוחם והדרואיד, עכשיו בצורת דוב גדול, נעמד מלפנים חושף ניבים חדים.
מבין העצים צעד טרול גבוה. לא ניתן לתאר אותו בצורה אחידה שכן שערותיו היו בועות במגוון של צבעים, משחור ועד ירוק וניביו היו מקושטים בזרים. הוא אחז מקל גדול ומרשרש, שבקצנו תלוי סרט כחול ארוך.
"או אורחים! תמיד אורחים טוב!" צעק בשפה המשותפת. ואז הוסיף משפט בטרולית.
הוא התקרב לחבורה ונעמד לפני שאמשאמן, ואז הוסיף ואמר: "שאמאן שלום. אני שאמאן הרום זודו-זולו. ככה שם אני. אתה כאן לומד שאמאן יסוד. כן כן" ואז שוב, כמקודם אמר דבר מה בטרולית.
השאמאן הביט לעבר האחרים בבלבול. ושאל: "לדעתך באתי לכאן ללמוד?" .הטרול המגודל החל מקפץ אנה ואנה מרקד לו להנאתו. הוא נעמד על יד אחת ולאחר מכן נשען על המקל הגדול שהחזיק בידו ופנה אל השאמאן "כן כן שאמאן שמאשאמן בא לומד משאמאן הרום! כן כן יסודות יודעים יסודות אומרים." ושוב, משפט בטרולית.
בני החבורה נראו מבולבלים והביטו בשני השאמאנים במבוכה.
"מערה שם" אמר הטרול והפנה מבטו לעבר מערה שעמדה לה בקצה היער, בסמוך להר מתנשא שנגלה כעת, כשהסופה שחכה.
"אנחנו בפנים נכנס. כן שאמאן שאשמאן ושאמאן הרום . כן לומדים יסודות. כן"
"אני לא יכול" אמר הדרניי "מצטער אבל יש לי משימה לבצע" הוא החל להסתובב אבל נבלם על ידי ידו של הטרול. "לא לא ל א. מפתח מחכה. זה חשוב חשוב. כן כן. אתה לא מוכן, לא לא לא. תשאיר מפתח כאן. פה אצל כהן שמן, כן ובוא עם הרום ללמוד יסודות."
הדרניי החוויר. כעת, כבר לא היה ספר בליבו שהטרול אכן שאמאן ולא אויב, ולא נותר מקום לספקות בנוגע לשליחותו. "בסדר" הסכים שאמאשאמן "אני אבוא איתך"
"אבל שאם" לחשה הננסית "מה עם המשימה?"
הוא הביט בה ואז אמר "כל מקרה הסערות יקשו עלינו לנוע ואת זקוקה למנוחה לפני שתוכלי לפתוח שער נוסף. קחו את המפתח..." אמר והסיר את המפתח מביא אותו לכהן "ותחכו. אם לא יצאתי תוך מה?" הוא הביט בשאמאן השני "יומיים?" הטרול הנהן "המשיכו לבדכם ותשתגרו למקדש. אני מאמין בכם. חברים"
בהתפרצות פתאומית של רגשות חיבקה אותו הננסית, והוא השיב לה חיבוק מגומגם "שמור על עצמך שאם." לחשה.
"גם אתם" לחש ולחץ את ידי החבורה. כשהגיע לנביטון אחז בידו ולחש "אם אני לא יוצא, תורך להוביל הגיע. אתה יכול כהן"
הכהן מחה דמעה מעינו, והנהן.
"נזוז נזוז" אמר הטרול והוסיף מילה בטרולית. "קדימה נכנס בפנים"
ואז צעדו השאמאנים אחד ליד השני, עד שנעלמו בתור המערה.


לקראת הערב הכוחות כבר היו מוכנים לתזוזה. מלבד כוחות בסיסיים שנשארו לשמור על הערים עצמם, כל כוחות השבטים התאגדו בפאתי דורואטר והמתינו לפקודת תנועה לספינות. עשרות זפלינים עמוסי חיילים מכל סיעות ההורד כבר עמדו מוכנים לתנועה, וכעת העמסה על הספינות הימיות נמשכה.
ת'ראל עמד והביט בכוחות המתאגדים. באין פרסת-הדם נעמד לצידו ואמר "אתה מודאג ת'ראל"
האורק הפנה מבטו לטאורן והגיב "אכן." ולא יסף.
"אתה בטוח שלצאת לעזרת הברית זהו רעיון חכם?" שאל באין והביט על הכוחות "החיילים לא מרוצים מזה. הם טוענים שאין בזה כבוד"
האם הכוחות הללו יספיקו? חשב האורק, הביט בכוחות ואז אמר " המימדים טוענים שמדובר באויב שמעולם לא נתקלנו בו. חזק יותר מהמוות. חזק יותר מהחיים." הוא נתן למילותיו לגבוע.
" אָלֵכּסטרַאסָה מתעקשת שלולא איחוד כל החיים על פני אזארות', כל הגזעים, כל הסיעות, אין שום סיכוי לשרוד את הקרב הזה. אני נוטה להאמין לה ידידי. נוכחתי בזמן שהותי במסדר, שהברית בעצם נלחמת על דברים דומים לדברי השבטים. לעיתים. רק הדרך שונה. הפעם, נאלץ שים את כל המחלוקות בצד ולהילחם כתף לצד כתף. ולא, אף אחד לא ישרוד."
באין הנהן והביט בכוחות המועמסים. "אני רק מקווה שאתה צודק ידידי."
"גם אני מקווה " לחש ת'ראל ועצם את עיניו. אז הגיע אליו החיזיון.
בחזיונו ראה הוא עיר אנושית במלחמה. האם זאת סטורמווינד לא היה בטוח, אך כוחות אדירים התאספו סביבה והחלו נוצרים עליה. קרבות ענק התרחשו בשטחים שלפני החומות הנצורות והמגנים החלו נוטים להפסיד.
ת'ראל פקח את עיניו. "הכל בסדר ידידי?" שאל באין והביט באורק.
פניו של השאמאן הרצינו.
"סטורמווניד כבר נצורה. לך אל הכוחות ותקע בקרנות. אנחנו מתחילים בתנועה. אנחנו זזים סטורמווינד."



תמונה


עם רדת הלילה הגיע הקור. בעוד הננסית מתכווצת ליד הכהן, שמחבק אותה בניחום, ירד הקור ועטף אותם כשמיכת מוות. הגמד, יושב בסמוך למדורה והלוחם, דנו בדרכי פעולה אפשריות במקרה של הסתערות רבים, ואילו הדרואיד, ישב ובהה באש.
הרוח נשבה ללא הפוגה ושירקתה הייתה כמעין פס יאוש לבני החבורה שהמתינו עוד ועוד.
לבסוף פרשו הכל לישון, לאחר שקבעו סדר שמירה, וכך עבר לו הלילה.
היום, למחרת, לא היה שונה. היה קר, אך השמש שיצאה מדי פעם מבעד לעננים, האירה במעט את החשכה שעטפה את הקבוצה.
במשך שעות הבוקר התאמנו הלוחם והננס בקרב פנים מול פנים, בעוד הננסית מבצעת "עילוי ותיעול כוח" כהגדרתה.
הכהן, שקט לא הכרגלו, ישב בצד וקרא תפילה מתוך ספרו של בנגילה. ושוב, הדרואיד ישב ורק הביט. הלילה ירד ואיתו חזר הקור. אור המדורה האיר בצללים בהירים, וכל מה שעמד מחוץ למעגל האור, נראה מאיים ומפחיד.
רעשים הצטרפו לערפל קליל ויצרו הרגשת מרדף קבועה, כאילו מישהוא צופה בחבורה. הכהן מלמל תפילה, ולאחר מכן יצר מעין באר אור קסומה שיצרה להם אור מרגיע שהרחיק במעט את הצללים. ליד הבאר, הסמוכה למדורה, נעמדו כל בני החבורה מלבד שניים. הננסית שישבה בשילוב רגליים בקצה מעגל האור מצד אחד, ומלמלה דברי קסם, ואילו מהצד השני ישב הדרואיד ושוב, בהה בחשכה.
הכל היה שקט כשלפתע נשמעה זעקת הקרב. בתחילה לא הבינו מה תקף אותם, אך מבט מדוקדק חשף להם קבוצה גדולה של שדים, יצורי שאול איומים, נוטפי רעל ואש, כלבי גיהנום, ואנשי אבן ענקיים.
בן רגע החל הקרב כשכהן קופץ ונעמד לצידה של הננסית, ויוצר מגן עלייה ועל הלוחם, שזינק לצידו של הדרואיד. הוא בתורו, שינה צורתו לכלב-ים- לא האפשרות הראשונה בה היה בוחר אך יאלץ להסתפק בזה מכיוון שכרגע נלחם בשני שדים בו זמנית. להביהם משסעים אותו בזה אחר זה.
"אנו לא נחזיק מעמד זמן רב" צעק הלוחם וזינק לעבר חברו, מגן עליו במגנו ומשסף לחצי את השד הקרוב.
"חייבים לברוח" צרח הגמד ודקר את אחד מכלבי הגיהנום והביט בעוד הרעל מכרסם אותו מבפנים.
"אבל מה עם שאם?" צעקה הננסית וירתה טילי קסם לעבר אחד מאנשי הסלע הגדולים שהתרסק לאחור.
"אין ברירה" צעק הצייד ושחרר שני חצים שחדרו לעיני אחד הכלבים. "חייבים לברוח" אמר ושחרר חץ ששחרר את טיגריס מאחיזתו של אחד השדים.
נביטון נראה שונה. זעם בער בו, וצל עטף את גופו, אור שחור בער בו. כוח הצללים התעורר בכהן.
הכהן, עיניו זוהרות באור שחור, ליבו נמלא בצל, שאג "חייבים ללכת! שאם רצה את זה, הוא ידע את זה" הוא זעק ואז הניף ידו באוויר ויצר מעין גל אוויר שחור , חזק ורותח שפגע בשלושה שדים וטיגן אותם בו במקום.
ידיו התרוממו בשנית וירו גל נוסף של קרן צל לעבר השדים. אך למרות כל מאמציהם, השדים לא הפסיקו להגיע.
"לסגת" קרא הגמד אחז בידיהם של הננסית והכהן "חייבים לברוח! רוצו!!" צרח והחל לרוץ מושך אחריו את בן האנוש והקוסמת, בעודו אץ דרומה, יורד במהירות מצלע ההר עליה שכנו.
מהצד השני השתנה חזר האלף לצורתו הרגילה, כשהוא פצוע וחבול, נסחב על ידי הלוחם על כתפו. כשהטיגריס והצייד רצים בעקבותיהם, מדי פעם עוצרים להילחם בשד רודף, כהצייד מניח מלכודות מאטות, מאפשר ללוחם והדרואיד הפצוע להרוויח מעט מרחק.
וכך נסו הצייד, הלוחם והדרואיד צפונה משאירים את האיום, כמו את חבריהם, מאחור.


...If you are going through hell, keep going
חזור למעלה
 פרופיל אישי  
 
הצג הודעות החל מה:  מיין לפי  
פרסם נושא חדש הגב לנושא  [ הודעה אחת ] 

כל הזמנים הם UTC + 2 שעות


מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ואורח אחד


אתה לא יכול לכתוב נושאים חדשים בפורום זה
אתה לא יכול להגיב לנושאים קיימים בפורום זה
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך בפורום זה
אתה לא יכול למחוק את הודעותיך בפורום זה
אתה לא יכול לצרף קבצים בפורום זה

חפש:
עבור ל: